המאמר נכתב בשיתוף עם אתר Ask-Law
התובעת הייתה בת הזוג של הנתבע ומדובר בידועים בציבור, שקיימו מערכת יחסים זוגית ונפרדו. התובעת, הגישה תביעה נגד בן זוגה לשעבר, בטענה שהוא חייב להשיב לה סכום של 82,500 ₪ שהלוותה לו, בעת שקיימו מערכת יחסים זוגית. לעומת זאת, הנתבע טען טענת הגנה, לפיה פרע את ההלוואה "בסכום שווה כסף", כלומר – בכך שהעביר את רכבו, לבעלותה של האישה, ובכך בעצם פרע את ההלוואה. השניים ניהלו הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה, ומה הלה קבע? על כך – במאמר שלהלן – שאותו חיברנו על מנת להעניק לכם הקוראים תוכן איכותי. נעיר כי אין במאמר כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
מדובר בתמ"ש (אשדוד) 35945-11-20 פלונית נ' פלוני (להלן: "פסק הדין").
עובדות פסק הדין:
בתחילה, ניהלו הצדדים הליך בפני רשם ההוצאה לפועל, אך ההליך הועבר לידי בית המשפט לענייני משפחה, שכן מדובר במחלוקת בין בני זוג, למרות שהם בני זוג לשעבר. במקביל, הגבר פנה להליכי פשיטת רגל, וביקש לעכב את ההליך המשפטי, אך נדחה על ידי בית המשפט לענייניי משפחה, בין היתר מחשש לפגיעה בהליך הנוכחי וניסיון להעלים נכסים.
הצדדים היו בני זוג וקיימו מערכת יחסים רומנטית במשך שנים ספורות. הם לא התגוררו תחת אותה קורת גג ולא ניהלו חשבון בנק משותף. שניהם גרו בבתים נפרדים, בערים שונות. במהלך חיי הזוגיות, התובעת העבירה לנתבע סכומי כסף, ובשלב מסוים, בשנת 2017, הצדדים ערכו הסכם שמפרט את כל הכספים שהועברו מהתובעת לנתבע. הם סיכמו שהנתבע ישיב את הסכומים בהחזרים שווים. סה"כ ניתנו לנתבע סכומים בסך 160,000 ₪. כמו כן, כערובה להשבת הכספים, נרשם רכבו של הנתבע, מסוג "קיה".
בשלב מסוים, הנתבע הפסיק לשלם את ההחזרים, והאישה פנתה עם ההסכם, להוצאה לפועל, והגישה תביעה לסכום קצוב. כאמור, ההליך הועבר לבית המשפט לענייני משפחה.
הטענות של הצדדים:
התובעת טענה כי אומנם הרכב הועבר לבעלותה, אך רישומו אינו מהווה כיסוי מוחלט לכל הכספים שהנתבע חייב לה, שמסתכמים בסך של 85,000 ₪ – סכום תביעתה לאחר שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (הסכום המקורי היה נמוך יותר).
לעומת זאת, הנתבע טען כי ההלוואות סולקו בעת העברת הרכב לבעלות התובעת, וכן טען כי האישה מכרה את הרכב בסכום של 90,000 ₪, כך שהוא אינו חייב דבר. לטענתו, היא קיבלה ממנו בסה"כ 207,000 ₪.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי יש לקבל את התביעה, תוך ניכוי הכספים ששולמו. נקבע כי אין באמת מחלוקת על הסכום המקורי שהועבר לנתבע, וכי נותר ממנו 85,000 ₪. עם זאת, נקבע כי יש לנכות את סכום מכירת הרכב, שהיה נמוך יותר משטען הגבר, ולכן קבע בית המשפט כי היתרה שהנתבע צריך לשלם, עומדת על 57,000 ₪.
בית המשפט גם דחה את טענת הנתבע, כי עצם העברת הרכב מהווה סילוק של כל ההלוואה. נקבע כי אין בהסכם התייחסות מפורשת לכך, וכן לא סביר שקבלת רכב, תוך הותרת יתרת הלוואה על שם התובעת, יהווה סילוק סופי של ההלוואה. הדין הוא כי אדם שמעניק הלוואה – מצפה לקבל את כל כספו בחזרה, וכך גם במקרה הזה. כמו כן, בית המשפט קבע כי לא סביר בנסיבות אלו, שהצדדים ציפו שרק בעצם העברת הרכב, אשר שוויו נמוך משמעותית מגובה ההלוואה, יהיה בו כדי לסלק את כל המחלוקות בין הצדדים.
יש להוסיף כי בית המשפט לא ראה בעין יפה טענות נוספות של הנתבע, כמו למשל – שהוא אינו יודע לקרוא. זו טענה שנטענה רק לקראת סיום ההליך המשפטי. כמו כן, בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, הוא לא מצא ניצול של מצוקה של הנתבע. מכאן, בית המשפט הורה כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 57,000 ₪, בתוספת הוצאות בשיעור של 5,000 ₪.
המסקנה:
בית המשפט לענייני משפחה, עוסק גם בסכסוכים מסחריים בין בני משפחה. בני זוג לשעבר, נחשבים כבני משפחה, לצורך תחולת הדין וסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
