הורישה את דירתה לילדיה – אך עם מגבלות

מה היה לבית המשפט לענייני משפחה לומר על כך?

עשרה ילדים קיבלו בירושה דירה מהוריהם. אביהם נפטר לפני מספר שנים. בשנת 2018, האם נפטרה, כאשר לפני מותה, ערכה צוואה. האם כתבה בצוואה, כי הדירה תועבר לילדיה, אך במקביל, קבעה כי ילדיה לא יוכלו למכור או להשכיר את דירת המגורים, אשר תשמש רק בתור מקום שבו ניתן יהיה לקיים אזכרות. מה הדין במקרה כזה? האם אפשר להתנות את הצוואה? האם ההוראה שהותירה האם בצוואתה, היא הוראה חוקית? הילדים חשבו שלא, ולכן פנו לבית המשפט לבטל את ההוראה הזו. מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? על כך, במאמר שלהלן. נדגיש כי מטרת המאמר היא להעניק לכן/ם, הקוראות/ים, תוכן, ואם יש לכם שאלה או מחלוקת משפטית, חשוב לקבל ייעוץ מוסמך מעורך דין דיני משפחה.

עובדות פסק הדין:

התיק נדון בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. מדובר בתיק ת"ע 10740-05-20 – ע' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, מחוז חיפה והצפון.

האם נפטרה בשנת 2018. האב נפטר בשנת 2011. האב הותיר את הדירה לאם ולילדיו, בחלוקה של 75% לאם ו–25% לילדיו. האם נפטרה (בגיל 90, אגב) וגם היא הותירה צוואה. האם הורתה בצוואתה כי דירת המגורים תועבר לילדיה. כמו כן, היא קבעה שלא ניתן יהיה למכור אותה או להשכיר אותה, אלא שהדירה תשמש רק לאזכרות. במקביל, בסעיף אחר בצוואתה, היא קבעה כי הכספים בחשבון הבנק שלה, ישמשו רק לאזכרות – כלומר להוצאות אזכרה. נציין כי ילדי האם ירשו כבר בעת פטירת אביהם, 25% מהנכס, כך שהם למעשה בעלים של הנכס המשותף, עוד לפני שהאם נפטרה.

עתה ביקשו הילדים, לבטל את הסעיף הרלוונטי בצוואה של האם, שמורה על כך שלא ניתן יהיה למכור את הנכס או להשכירו. במקביל, הם גם עתרו נגד הסעיף שמורה על כך שלא ניתן יהיה להוציא כספים מחשבון הבנק שלה, אלא למימון אזכרות.

העותרים, האחים, טענו בין היתר, כי האם הייתה בת 90 בעת עריכת הצוואה, ולא ממש הבינה את המשמעות של ההוראות שנתנה בצוואה. כמו כן, הם טענו שההוראה שאוסרת עליהם להשכיר את הדירה או למכור, נוגדת את המצב החוקי כעת, לפיו הם הבעלים של הדירה במשותף. דבר זה, לטענת הילדים – נוגד את חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן: "חוק הירושה"), לפיו לא ניתן להוריש פריט שאינו בבעלות המוריש.

מנגד, המדינה, שהיא המשיבה – כבכל תיק מעין זה – לא התנגדה לבקשת האחים והסכימה שיש לבטל את הסעיף הרלוונטי בצוואה. באשר לסעיף העוסק בהוצאת כספים מחשבון הבנק של המנוחה, המדינה התנגדה לביטולו, משום ששימוש בכספים לצורך קיום אזכרות, הוא בקשה של האם שיש לכבד.

מה קבע בית המשפט לענייני משפחה?

בית המשפט לענייני משפחה, קיבל חלק מטענות התובעים: הוא קבע (ונקדים את הסוף) כי הסעיף שאוסר על האחים למכור או להשכיר את הדירה, הוא סעיף שסותר את חוק הירושה. במקביל, הסעיף השני, הנוגע להוצאת כספים מחשבון הבנק של המנוחה, הוא סעיף שיש לכבד, משום שזו בקשת המנוחה.

לגבי איסור המכירה או ההשכרה, בית המשפט קיבל את טענת האחים, לפיה הם בעצם הבעלים בנכס עוד לפני מותה של האם, ולכן זכותם לקיים מנהג בעלים בנכס (מנהג בעלים הוא מונח משפטי, לפי יש לראות ברכוש, בין אם מדובר ברכב או בנכס, כשייך לאדם כלשהוא, גם אם אותו רכוש אינו רשום על שמו בפועל). עוד קבע בית המשפט, כי למעשה, איסור על עריכת מנהג בעלים בנכס, גם פוגע בזכות הקניין של האחים. כך יפים דבריו של בית המשפט: "לסיכום – מאחר שהוראת סעיף 4 לצוואת המנוחה, מהווה מעין "שליטת המת על החי" תוך פגיעה בזכותם הקניינית של היורשים, וביצועה בלתי אפשרי – אני מורה כי הסיפא לסעיף 4 לצוואה הכולל את המילים "לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות" – יבוטל".

יחד עם זאת, לגבי הכספים בחשבון הבנק, כאמור, נקבע כי מדובר בהוראה שמבקשת לממש את רצונה של המנוחה ולכן יש לכבד אותה. מה גם שאחת מבנותיה של האם, התחייבה בדיון בבית המשפט, כי היא מתחייבת לעשות שימוש בחשבון ובכספים בו, לצורך אזכרה. אם כך, אין מקום לבטל את הסעיף האמור וכך נקבע.